מעוררות השראה – עידית גרינבוים

הקול הפנימי הוא הדלק והבסיס החזק ביותר למה שבחרנו לעשות.

לפני כמה חודשים, בעודי מרפרפת בפיד של הפייסבוק, נחה עיני על תמונה מדהימה.
התמונה גרמה לי לדפיקות לב, וצמרמורת של התרגשות,

שחשים כשיושבים באולם תיאטרון רגע לפני שההצגה מתחילה.
הסתקרנתי.
נכנסתי לקיר של הצלמת.
נעתקה נשמתי.
מעל 20 שנה שאני במאית, 
 צילמו עבורי צלמים מוכשרים בחסד.

אבל דבר כזה, לא ראיתי.

אני חושבת שבמחול ותיאטרון אי אפשר לתפוס רגע ולשמר אותו.
כי יש קסם, יראה, תחושת קודש, התרגשות, התעלות, מאחורי הקלעים, שלא ניתן להעביר בתמונה.


יש בתיאטרון, רגעים, בהם כמו בשבת, יש בגוף נשמה יתרה.

ופתאום אני מוצאת צלמת, שתופסת את זה.
שמשמרת את זה.
זה קצת כמו צילומי הילות של אנשים.
היא מצליחה לצלם את ההילה, את הנשמה היתרה.

היה לי ברור שמאחורי המצלמה, עומדת נשמה מיוחדת במינה.

לא טעיתי. מוזמנות להכיר את עידית.

לחוות את החיים מזוויות מעצימות- ממקור של כוח חיובי, עוצמה, אופטימיות וצמיחה.

שמי עידית גרינבוים, אני אומנית, צלמת,

מספרת סיפורי מסע אישיים מעוררי השראה דרך תמונות וכתיבה אומנותיים

ובעלת המותג "כהרף עין – ניצוצות חיים".

כל תקופה וסיטואציה הן סיפורי מסע מרתקים

ולחוות את הסיפור דרך האמנות מאפשר להתבונן בו מזוויות מעצימות ולהתחבר למהות. 

אני בת 50, אמא לאור ובר תאומים בני 7 שמרגשים אותי כל פעם מחדש.

הדרך שלי לאמהות כללה טיפולי פוריות, נחישות, הקשבה והתכווננות מהלב להקים את המשפחה שלנו בדרך שבחרתי, הדרך שהייתה נכונה לי.

ואז זה קרה, נכנסו לחיי שני מאורות גדולים,

דרכם אני לומדת וחווה את מהות ההורות וההגשמה שלי כאומנית וכאדם.

הם אלו שהביאו לי איתם במתנה את האמת של מה שאני אמורה לעשות כאן

וחברו אותי לעצמי בדיוק הכי גדול שיכולתי לבקש.

לפני הרבה שנים למדתי משפטים ומנהל עסקים, עבדתי כעורכת דין במשרדים ממשלתיים וכיועצת מנכ"ל במשרד ראש הממשלה.

אז כמו היום הבסיס לעשיה שלי היה תחושת השליחות.

כשאור ובר נולדו התחלתי לתעד אותם וחוויתי את כוחן של התמונות.

 

הרגשתי בגוף שזה מה שאני רוצה ונשלחתי לעשות -  לספר סיפורי מסע אישיים.

בתמונה טלי אורן מתוך המחזמר "אנני".

לחיות מתוך תחושת יעוד ושליחות.

אחד הפרוייקטים שריגשו אותי, היה הפרוייקט, 'נשמה של אמן' בו ליוויתי אמנים במסעם, פרוייקט שבחרתי לחשוף  דווקא בימים הללו.

ראיתי בזה את הצטרפותי לאמירה החשובה והנשמעת של האומנים ושל אנשי התרבות,

מעין ה "לו יהי" הפרטי שלי לחזרתם לבמה והחזרה של כולנו לתרבות.

אני מאמינה שאמן הוא אמן מהשנייה שהוא מתעורר בבוקר, בבחירות שלו, בהתנהלות שלו במהלך היום ועד לרגע שהוא הולך לישון.

הקהל מכיר את האמנים בעיקר דרך העיתונות הצהובה ובאור הזרקורים ובפרויקט בקשתי להביא החוצה את האמנים כמי שהם – את הלב והנשמה שלהם.

הייתי איתם לפני שעלו לבמה, הלכתי אחריהם מאחורי הקלעים בין התלבושות ובפינת הקפה.

צילמתי אותם בלי להתערב, אותנטיים בדיוק כמו שהם. אנחנו הכי במטבנו כשאנחנו אנחנו.

הלב שלי התפוצץ מהתרגשות מהמילים שאמרו כשראו את הסיפור שלהם בתמונות.

את הגעגוע לבמה שזה העלה אצלם, ההתאהבות המחודשת במשחק ובמה שהם בחרו לעשות  

העצימה גם אצלי את החוויה הייחודית שהייתה לי איתם.

לקרוא את התחושה החזקה שלהם שראיתי לתוך נשמתם וצילמתי רגעי חסד של היצירה שלהם הביאו אותי לדמעות.

הרגשתי שהם פתחו עבורי את הדלת לרווחה לתוך הנשמה שלהם ולא רק לבמה.

וזו הייתה מטרת הפרויקט. התחושה שהתמונות אפשרו להם לחזור לאותם הרגעים ולחוות את מחדש את היצירה מלאו לי את הלב.

הנשמה שלהם נשמה של אמן נגעה בעוצמה גם בליבם של אלו שראו את התמונות וקראו את הטקסטים על כל אחד מהאמנים, הם יכלו הרגישו את החוויה של האמן דרך הנשמה שלו ומהעיניים שלי.

תגובה שחזרה על עצמה הייתה לגבי שם הפרויקט שדיבר בעד עצמו –

"עצם השם נשמה של אמן מראה על היכולת שלך לראות מעבר לעדשת המצלמה."- טלי ברזילי

כל סיפור מסע של כל אחד ואחת מהן נגע לי בלב ומכל אחד ואחת מהם קבלתי מתנה מעצם היותם.

כך אני אוהבת לספר את סיפורי המסע.

דרכם גיליתי עולם חדש ומרתק, החוויות והצלילים ששמעתי מלווים אותי וילוו אותי עוד הרבה.

הם חידדו לי את מה שאני עושה אולי אפילו בלי לדעת והעצימו עוד יתר את החיבור שלי למהות שלי ושל מה שאני עושה. 

פרויקט נוסף הוא צילום נשים בדרך לאימהות בתהליך של טיפולי פוריות, לבד או בזוג.

זו דרך מיוחדת שנשים ייחודיות בוחרות לצעוד בה.

אני מאמינה שבעצם השיתוף שלהן בדרכן הן מוצאות את הכוח, האופטימיות והנחישות הקיימים בהן וזה גם מניח את הנושא החשוב הזה על סדר היום החברתי. 

"המסע שלהן יוכל להוות השראה לנשים אחרות בהמשך הדרך"

אני מתעדת סיטואציות ותקופות בעלות משמעות בחיים, נקודות זמן שמביאות איתן שינוי ורוח חדשה.

העצה הכי טובה שקבלתי בדרכי, היא העצה הכי טובה שאני יכולה לתת –

הקול הפנימי הוא הדלק והבסיס החזק ביותר למה שבחרנו לעשות.

אני מקשיבה לו ומנפה רעשים חיצוניים גם כשהם מגיעים מסיבות טובות.

כשאנחנו הולכות אחרי האמת שלנו אנחנו מגשימות את הייעוד שלנו בדרך הטובה ביותר.

אני הלכתי אחריה. ולא, לא למדתי צילום אף פעם.

בתקופה המאתגרת הזו  שכולנו חוות המשכתי להקשיב לקול העמוק שבתוכי בדיוק כמו שעשיתי מאז ומתמיד.

בכל אחת מאתנו יש הרבה רבדים והריקוד בין כולם הוא התמונה כולה. התקופה הזו חיזקה את הנוכחות של כל אחד מהם ודרכה גם קורים דברים משמעותיים שכוונתי אליהם קודם לכן.

אני מאמינה שהתקופה הזו גורמת לאנשים לשאול את עצמם שאלות מהמקום הכי אישי, למצוא את המשמעות שלהם, של העשייה שלהם, של מי שסובב אותם, להיות נוכחים בדרך שהכי נכונה ומתאימה להם .

וכל השאלות האלו מכוונות למקום הטוב ביותר עבור כל אחת באופן אישי.

הטיפ שלי-

בעיקר להתבונן.

להתבונן על הדברים הקטנים כגדולים כי לכל דבר יש משמעות בתמונה הרחבה.

להתבונן על כמה שיותר על העשייה בשוטף גם אם זה אומר לעצור לרגע.

התבוננות מבחוץ היא התבוננות מבפנים.

כשהחוויה נוכחת ואנחנו מסתכלים עליה בדיוק כפי שהיא, זה מעצים אותנו

ומחבר אותנו למי שאנחנו למהות שלנו.

כך אנחנו מאושרים יותר, מסופקים יותר, פתוחים יותר למה שקורה סביבנו,

מזהים הזדמנויות יותר בקלות וגמישים יותר לחבק אותן לתוך חיינו.

ממליצה לבקר בדף של עידית ולהתפעם מהיכולת שלה להעביר את קסם החיים, את הנשמה שנמצאת בבסיס של כולנו – עידית גרינבוים כהרף עין

קרדיט לתמונה של עידית – צילמה אלינור הררי.

 

כתוב/כתבי תגובה