מעוררות השראה – יעל צבעוני

"הצורך להשמיע קול הוא מנוע אדיר לכתיבה. "

את יעל צבעוני, פגשתי בסדנת כתיבה שהעבירה, במעגל קסום של מילים.

מאז, אני עוקבת אחרי עשייתה המיוחדת.

הכתיבה שלה, נוגעת בנימי הלב, 

כתיבה שהצליחה לגעת בי, גם כאישה וגם כיוצרת כותבת בעצמי.

לכבוד ספרה החדש, בחרתי להביא את סיפורה.

שהוא, סיפור על ילדה עם כישרון ואהבה גדולה בלב, עם כמיהה להשמיע קול,

עם חלום שהפך למקצוע שהוא מתנה לעולם.

אני מאמינה שכולנו, הגענו לעולם עם מתנות ,עם כישרון ייחודי ונדיר, 

והמתנה שלנו היא להעביר את הכישרון שלנו הלאה לעולם.

הכתיבה הייתה עבורי פינה, בית.

תמיד אהבתי לכתוב.

לפעמים אני תוהה מה גורם לילדה קטנה לשלוף עט, לקחת דף או מחברת, ולהתחיל לכתוב.

כתבתי שירים  וסיפורים מכיתה ג' ויומנים. תמיד יומנים.

הכתיבה הייתה מישהו לפנות אליו. לשתף. מישהו ששומע אותי ולא עונה, אבל מקשיב.

הכתיבה הייתה עבורי פינה, בית.

עם השנים הכתיבה הייתה גם המטפל שלי.

הייתי פונה אליה לעזרה. הייתי מדברת עם עצמי.

הייתי שואלת. הייתי עונה.

כשבגיל עשרים שאלתי את עצמי את השאלה הגדולה:

מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, ידעתי שהתשובה מחוברת לכתיבה.

עוד לא ידעתי באיזה אופן.

התחלתי ללמוד ספרות. כשהשתתפתי בסדנת הכתיבה הראשונה שלי הבטתי במנחה וידעתי: את זה אני רוצה לעשות.

לקחו עוד כמה שנים עד שזה קרה. בתחילת דרכי (לפני שש עשרה שנה) היו מעט סדנאות כתיבה.

אנשים לא הכירו בקיומן ובטח לא ההורים שלי.

אבל ממה תתפרנסי? שאל אותי אבי. ונניח שתהיה לך קבוצה אחת בשבוע. מה אז?

היו הקולות מבחוץ אבל בתוכי ידעתי שזה רצוני והלכתי איתו.

הדרך הייתה מפותלת ומלא גם ב'לא' שקיבלתי ובדלתות שנסגרו בפניי. אבל המשכתי ללכת.

היום אני יודעת שסוד הקסם תלוי בזה – להמשיך ללכת.

גם אם אומרים לי לא. ללכת בעקבות הידיעה הפנימית. בעקבות אהבתי.

לפעמים דלת אחת נסגרת ולא מזהים את הדלת שנפתחת.

לפעמים שומעים 'לא' אבל לא יודעים מתי להגיד 'כן'.

אז אמרתי כן. ופתחתי דלתות בלי לחכות שייפתחו עבורי.

חוץ מהסדנאות והליווי של כותבים אחרים, ליוותה אותי תמיד הכתיבה שלי.

אף פעם לא כנטל או חובה.

אלא כחלק ממני.

לפעמים אני כותבת יותר ולפעמים פחות.

לפעמים על פנקס, מחברת, מחשב. לפעמים בפנים.

ב-2012 הוצאתי את ספרי הראשון 'אחרי סוף הסיפור'

ולפני כמה חודשים את ספרי השני 'משהו קורה לאישה'.

הספר 'משהו קורה לאישה' נכתב בתקופה האינטנסיבית ביותר של חיי.

בתקופה שבה בקושי מצאתי חלונות לנשימה ולכתיבה.

לפעמים חשתי שאני מאבדת את הקול שלי, ובדיוק אז, נולד הספר הזה.

הצורך להשמיע קול הוא מנוע אדיר לכתיבה.

בהיריון הראשון הרגשתי את השינוי העצום שחל בי.

לפני כן הרגשתי אישה של חופש. שעושה כרצונה.

גם בקריירה שבחרתי הייתי הבוסית של עצמי.

ופתאום, בבת אחת, משהו קרה לי. 'משהו קורה לאישה' הוא העניין הגדול והלא מספיק מדובר.

הוא מתחיל בהיריון וממשיך בעוצמה גדולה יותר לאחר הלידה.

כל החוטים נמתחים לכיוון אחר. מישהו מנהל את חיי והוא לא אני.

התהליך שעברתי היה של התנגדות עצומה וכאב גדול עד להתמסרות מוחלטת.

את הספר כתבתי מתוך הגוף הכבד, המשתנה, המתגעגע.

כתבתי כשמישהי זקוקה לי כל הזמן. מיד לאחר הלידה לא הצלחתי לכתוב כלום.

הרגשתי שנוצר פער שאני לא מצליחה לגשר עליו.

פער בין מה שקורה ובין היכולת שלי לאסוף אליו את עצמי.

הקול שלי נפל בתוך המרווח החדש הזה.

לאט השבתי לי את קולי.

לאט באו מילים ראשונות ומילים נוספות.

מילים לוחשות ומילים צועקות. הכתיבה עזרה לי להשיב אותי אליי.

כתבתי רגעים יומיומיים. של הורות. של יחסיי עם בן זוגי בתוך המציאות החדשה.

כתבתי רגעים מול עצמי.

הספר עוסק באימהות, בזוגיות, בכתיבה, בזהות. בהשבת הקול הפרטי.

פעם הייתי פשוט אני לעצמי ועכשיו אני חלק מרשת נשית אינסופית.

הקדשתי את הספר לסבתות שלי, שהיו שתיהן נשים יפות וחזקות,

שלא יכלו להשמיע מספיק את קולן.

בעצם ככל שנמשכתי בחוטים אל איזה קולקטיב נשי, שבתי אל שורשיי ואליי.    

מה ליווה אותך בדרכך?

להקשיב ללב. לבטן. הרבה פחות לקולות המעכבים. הרבה פחות לאנשים אחרים. לא לפחד לקבל לא. אם לא מנסים, גם לא מקבלים כן.

לא לפחד מדלת נסגרת או אפילו נטרקת.

לפתוח אותה מחדש.

לגלות דלתות נסתרות. שביל חדש. להמשיך ללכת. לעבוד באהבה. בתשוקה.

כשזאת הולכת לאיבוד, להתחיל מהתחלה.

לשוב פנימה. לכוון מחדש את העשייה ולהמשיך ללכת.

עוד על יעל צבעוני ניתן לקרוא  בדף הפייסבוק שלה. – יעל צבעוני

קרדיט לצילום – תמר מור סלע.

ערב ההשקה כבר מלא, אך ניתן להצטרף לזום :

כתוב/כתבי תגובה