הספר 'משהו קורה לאישה' נכתב בתקופה האינטנסיבית ביותר של חיי.
בתקופה שבה בקושי מצאתי חלונות לנשימה ולכתיבה.
לפעמים חשתי שאני מאבדת את הקול שלי, ובדיוק אז, נולד הספר הזה.
הצורך להשמיע קול הוא מנוע אדיר לכתיבה.
בהיריון הראשון הרגשתי את השינוי העצום שחל בי.
לפני כן הרגשתי אישה של חופש. שעושה כרצונה.
גם בקריירה שבחרתי הייתי הבוסית של עצמי.
ופתאום, בבת אחת, משהו קרה לי. 'משהו קורה לאישה' הוא העניין הגדול והלא מספיק מדובר.
הוא מתחיל בהיריון וממשיך בעוצמה גדולה יותר לאחר הלידה.
כל החוטים נמתחים לכיוון אחר. מישהו מנהל את חיי והוא לא אני.
התהליך שעברתי היה של התנגדות עצומה וכאב גדול עד להתמסרות מוחלטת.
את הספר כתבתי מתוך הגוף הכבד, המשתנה, המתגעגע.
כתבתי כשמישהי זקוקה לי כל הזמן. מיד לאחר הלידה לא הצלחתי לכתוב כלום.
הרגשתי שנוצר פער שאני לא מצליחה לגשר עליו.
פער בין מה שקורה ובין היכולת שלי לאסוף אליו את עצמי.
הקול שלי נפל בתוך המרווח החדש הזה.
לאט השבתי לי את קולי.
לאט באו מילים ראשונות ומילים נוספות.
מילים לוחשות ומילים צועקות. הכתיבה עזרה לי להשיב אותי אליי.
כתבתי רגעים יומיומיים. של הורות. של יחסיי עם בן זוגי בתוך המציאות החדשה.
כתבתי רגעים מול עצמי.
הספר עוסק באימהות, בזוגיות, בכתיבה, בזהות. בהשבת הקול הפרטי.
פעם הייתי פשוט אני לעצמי ועכשיו אני חלק מרשת נשית אינסופית.
הקדשתי את הספר לסבתות שלי, שהיו שתיהן נשים יפות וחזקות,
שלא יכלו להשמיע מספיק את קולן.
בעצם ככל שנמשכתי בחוטים אל איזה קולקטיב נשי, שבתי אל שורשיי ואליי.