מעוררות השראה – אופירה רכטר

הפכתי את לקות השמיעה ממגבלה למתנה, ליתרון, זה חלק ממי שאני.

הזכות לחולל שינוי בחייהם של המאומנים שלי ולגרום להם להבין שהם ראויים, לקבל את עצמם כפי שהם, כי אין מושלם יש שלם

הסיפור של אופירה, ריגש אותי באופן מיוחד, כי היא ההוכחה שאין באמת דבר העומד בפני הרצון,

ושגם כשיש מה שהחברה תופס כמגבלה שאמורה לעכב, ניתן למצוא את השביל הייחודי ולחיות מתוך

הגשמה וחיבור לייעוד.

לצאת מאיזור הנכות אל האור

שמי אופירה רכטר, גרה בנתניה, נשואה לירון 21 שנה ואם לשתי נסיכות.

אני מלווה ועוזרת לאנשים המתמודדים עם מוגבלות פיזית לאהוב את עצמם כפי שהם, באמצעות אימון מנטלי ורגשי ומשם להצליח בכל תחומי החיים.


נולדתי תינוקת בריאה ושומעת. בגיל חצי שנה, אמא לקחה אותי לבדיקת שמיעה שגרתית והכל היה תקין.

בגיל שנתיים, הגיל שבו השפה של הילד עולה מדרגה, ולומדים מילים חדשות, אצלי החלו הסימנים שמראים

שמשהו לא בסדר ומשם לאבחון שאימת את העובדה שאיבדתי 75% מהשמיעה ומאז אני מרכיבה מכשירי שמיעה.

בכיתה א׳ הייתי במסגרת של ילדים חרשים וכבדי שמיעה, כיתה של ילדים מיוחדים. 

אמא שלי, שהאמינה בי וראתה בי ילדה מיוחדת, נלחמה שאיכנס למסגרת רגילה,

כך  שבכיתה ב׳ הגעתי לבית ספר רגיל בנתניה. בהתחלה היה לי ממש כיף, הכרתי חברות חדשות ונפגשנו אחרי הלימודים ובילינו ביחד.

אומנם היה לי מכשיר שמיעה אבל הוא לא שיחק תפקיד ראשי בחיי.

בכיתה ו׳ התחילו ענייני המסיבות הכיתתיות, בנים בנות, אפילו היו כבר זוגות, זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

בתקופה הזו התחלתי להרגיש שאני שונה מאחרים, התחלתי להתבייש במכשיר השמיעה, ובדיבור שלי.

הייתי יושבת בצד ולאט-לאט התרחקתי מהמעגל החברתי.

לא יצאתי הרבה וברחתי לחבר הכי טוב שלי באותה תקופה – האוכל. הייתי מגניבה אוכל לחדר ומחביאה בכל מיני מקומות ואוכלת בסתר, כי זה מה שהכרתי, זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הרגשות שלי.

ההתמודדות בתיכון לא הייתה קלה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית.

בכל תקופת התיכון השתמשתי ביצירתיות שלי כדי להתמודד עם האתגרים. אז, לא כמו היום, לא היו מכשירי הקלטה בכל טלפון.

אז נאלצתי, במקום להיות עם כולם בחוץ, לשבת בהפסקה ולהעתיק את החומר הכתוב,

כי קצב הדיבור של המורים היה מהיר מדי בשבילי.

גם הילדים האחרים נהגו להציק, מה שלא תרם לביטחון שלי.

שקעתי בתוך העולם שלי, מתנחמת באוכל ובספרים.

בגיל 17 הגיע הצו הראשון, ומאוד התרגשתי מהמעמד.

הנה אני, אופירה, מתגייסת עוד מעט לצבא. רציתי להיות חלק ממה שכולם עוברים. הגעתי ללשכת הגיוס לוועדה הרפואית, אני לא אשכח את היום הזה. 

אני עד היום זוכרת שזה היה ביום חמישי, מולי ישבו חברי הוועדה. הם התחילו לשאול אותי שאלות, והדרך שבה דיברו אליי הייתה כמו אל ילדה קטנה בת 5. 

באותו רגע רציתי לברוח, אבל לא הצלחתי, כאילו מישהו הדביק אותי לכיסא. רק רציתי שהסיוט הזה ייגמר.

 למרות העלבון ולמרות ששוחררתי מהצבא בפרופיל 21 רפואי, התנדבתי ושירתתי בחיל הרפואה בחיפה.

הגשמה של חלום

לפני 11 שנים, באפריל 2009, אחי הקטן, אסף, נהרג תוך כדי טיול בדרום הארץ. 

ושוב אוכל היה שם כמקור נחמה, כי לא ידעתי דרך התמודדות אחרת.

למרות שהייתי מוקפת במשפחה תומכת ואהבה מסביב, הגעתי לנקודת השפל, חוסר אהבה עצמית, חוסר תשוקה לחיים, תסכול עמוק וייאוש מהחיים, הגעתי למשקל תלת-ספרתי, 

הייתי כנראה צריכה לרדת לתחתית של התחתית כדי להתחיל לעלות.

הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות חיים כאלו. המנטורית שהייתה מדויקת לי הגיעה, איך אומרים “כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע”. זה הגיע אחרי שהייתי בשומרי משקל ועוד מסגרות שונות שבהן ירדתי ועליתי כמו יו-יו ולא נגעתי בכאב האמיתי. זה היה מאוד מתסכל, לא האמנתי שאוכל לצאת מהלופ הזה.

אחד הכלים שעזרו לי בתהליך השינוי הוא ההוקרה וההכרה בחוזקות שלי. הייתי כותבת במחברת את החוזקות שלי, את ההצלחות שלי, אפילו את הקטנות שבהן. נחשפתי אז לעולם הספורט והתחלתי להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע והתוצאות החלו להגיע.

ב-2014 הגעתי למשקל המטרה שלי, ירדתי כ-40 קילוגרמים. החלטתי להירשם למירוץ תל-אביב ב-2015 למקצה של 5 ק״מ בפעם הראשונה בחיי, ואפילו התרגשתי. אני זוכרת את היום של המירוץ, את הרגע שסיימתי את המקצה ואת מדליית ההשתתפות, המדליה הראשונה שלי ולפני שנה בפברואר 2019 השתתפתי במקצה של 10 ק״מ.

נולדתי מחדש, לא חזרתי להיות אותו אדם. המון שינויים חלו, אך השינוי החשוב ביותר היה היחס למגבלה שלי. הפכתי את לקות השמיעה ממגבלה למתנה, ליתרון, זה חלק ממי שאני. כיום אני בחמלה ובקבלה ולא משתמשת במגבלה כגורם “מעכב”, לא משתמשת בה כמחסום מפני התפתחות אישית ומקצועית.

באוגוסט 2018 הבנתי שעלי ללכת עם מי שאני ולעזור לאחרים ונרשמתי להכשרת מאמנים במטרה להיות מאמנת וללוות אנשים ובני נוער החיים עם מגבלה פיזית ולגרום להם להאמין במי שהם ולאהוב את מה שיש ומשם לסלול יחד איתם את הדרך להצלחה בכל תחומי החיים.

 

החזון שלי בעבודתי

אני מאמינה בלבחור במה שעושה הכי טוב, כי זה גורם לקום בבוקר מתוך תחושת שליחות, אנרגיות גבוהות, עשייה מתוך תשוקה שמשפיעה על כל תחומי החיים האחרים כמוזוגיות, הורות, מעגל חברתי ואפילו על הבריאות הפיזית.

אני מאושרת במקצוע שבחרתי, הזכות לחולל שינוי בחייהם של המאומנים שלי ולגרום להם להבין שהם ראויים, לקבל את עצמם כפי שהם, כי אין מושלם יש שלם. כשהם שלמים עם עצמם ומודעים לחוזקות שבהם, לגיבורי העל שהם, הכל אפשרי.

החזון שלי הוא ליצור פלטפורמה הוליסטית לאנשים עם מוגבלות פיזית, מפגשים אישיים, סדנאות קבוצתיות והרצאות ואף שיתופי פעולה עם אנשי מקצוע מתחום ה-wellness

(מאמני כושר, דיאטנים, מאמנים עסקיים וגם מנטליים ועוד אנשי מקצוע) וכל אלה במטרה לתת כלים לצמיחה ולהתפתחות אישית ומשם לסלול עבור כל אחד מהם את הדרך להצלחה בכל תחומי החיים.

יש לי מתנה לתת לעולם והמתנה הזו היא לעזור לאנשים עם מוגבלות החווים חוסר אמונה ביכולות שלהם ומוותרים לעצמם. הבנתי שזה הייעוד שלי, שזו התשוקה שלי.
שהרי הסלוגן שלי מדבר בעד עצמו ״לצאת מאזור הנכות אל האור״

מוזמנות לקרוא עוד על אופירה – הדף של אופירה בפייסוש

כתוב/כתבי תגובה